שאלות נפוצות ומידע חשוב

באיזה גיל מומלץ לבצע טיפול אורתודונטי?
מהם הגורמים המשפיעים על בחירת עיתוי רצוי לטיפול האורתודונטי?
עקרונית ניתן לבצע טיפול אורתודונטי בכל גיל, כל עוד יש שיניים ומצב התאחיזה שלהן תקין. אולם השפעה על גדילת הלסתות אפשרית רק כאשר המתרפא גדל. שלבי ההתפתחות של הלסתות עוקבים באופן כללי אחרי שלבי ההתפתחות של השלד כולו. חשוב לציין את תקופת גיל ההתבגרות ואת סיום הגדילה שהיא מקדימה אצל הבנות (בסביבות גיל 14 שנים) ומאוחרת יותר אצל הבנים (בסביבות גיל 17 שנים). יתרה מכך, גורמים פסיכולוגיים כמו בגרות מספקת, מוטיבציה וכו'' חשובים לשם השגת שיתוף הפעולה הנחוץ מהמתפרא ועל כן ישפיעו גם הם על עיתוי הטיפול.

אולם, ישנם מקרים בהם יש צורך בהקדמת הטיפול לגיל מוקדם יותר, 8-9 שנים (ואף מוקדם יותר) עוד לפני החלפת שיני החלב, משום שבגיל מבוגר יותר הטיפול קשה יותר או אף בלתי אפשרי. לדוגמא:

1. סגר צלבי – סגר הפוך של השיניים הקדמיות ו/או האחוריות.

2. הרגלים שונים כדוגמת; דחיפת לשון, מציצת אצבע, מציצת מוצץ וכדומה, הרגלים אלו דורשים התייחסות כאשר תדירות ההרגל הינה יותר משמונה שעות ביממה וגיל הילד מעל שש שנים.

3. בעיות בשיני החלב הגורמות להפרעה בבקיעה הנורמלית של השיניים הקבועות.

4. בליטת יתר של השיניים העליונות ביחס לשיניים , המעמידה אותן בסכנת חבלה.

ברוב המקרים בהם יבוצע טיפול מוקדם לא יהיה זה הטיפול הסופי ויהיה צורך בטיפול שלב שני בתום החלפת שיני החלב.

ההמלצה - הביאו את הילד/ה לבדיקה ראשונית אצל מומחה ליישור שיניים בסביבות גיל 8-9.

שומר מקום הוא למעשה הכלי האורתודונטי שמשמש לשמירת מקום ראוי לשן הקבועה שטרם בקעה.

במידה ושיני חלב נושרות או נעקרות לפני הזמן, עלול להיווצר פער בן כמה חודשים, לעתים אף שנים, עד בקיעת השן הקבועה. בפרק הזמן הזה, שיניים הסמוכות לשן שנשרה מתחילות לנוע קדימה ולסגור את המקום שהיה שמור לשן הקבועה הנמצאת מתחת לשן החלב.
שומר מקום עשוי לרוב מתכת או פלסטיק ויכול להיות נייד או מודבק לשיניים. ניתן לשמור מקום באופן חד צדדי (בצד אחד של הלסת) או דו צדדי, כאשר שומר המקום משמש גם לשמירת אורך הקשת למקרה של אובדן עתידי של שיניים חלביות נוספות. האורתודונט בשיתוף עם רופא השיניים לילדים יקבע מהו השומר מקום הדרוש לכל מקרה ומקרה.

מתי יש צורך במכשיר חיצוני (רסן, מסיכת פנים) ביישור שיניים?



מרבית הילדים הבאים לטיפול יישור שיניים מתלוננים על לסת בולטת, שיניים בולטות או אי סדירות בקשת השיניים הנגרם מצפיפות השיניים.
המכשיר החיצוני המוכר ביותר הוא הרסן. הרסן פועל בשני אופנים עיקריים:
1. דחיקת השיניים האחוריות בלסת העליונה אחורה וכך מתפנה מקום המאפשר פיזור שיניים צפופות, או דחיקת שיניים בולטות לאחור.
2. רסן יכול לוסת גדילה של הלסת העליונה, ולאפשר תיקון לסת "בולטת".

הרסן מתחלק לשני חלקים : רצועה חיצונית וקשת פנים.

קשת הפנים:
קשת הפנים הינה קשת מתכתית הבנויה משתי קשתות מולחמות, הקשת החיצונית נקשרת לרצועה והפנימית נכנסת לתוך הפה. הקשת הפנימית יכולה להיות קשורה לפלטה שמורכבת על השיניים או להתלבש על טבעות המודבקות לשיניים אחוריות.

מסיכת פנים:
קיים גם "רסן הפוך" למקרים בהם הלסת העליונה שקועה, ומטרתו למשוך הלסת והשיניים קדימה.
במקרים בהם הלסת התחתונה בולטת אפשר לטפל בעזרת "סנטרון" שהוא רסן המושך את הסנטר לאחור ומטרתו לעכב את גדילת הלסת התחתונה. (תמונה של סנטרון)
הרסן יעיל בילדים, בהם הלסתות עדיין בהתפתחות, והינו אמצעי לויסות גדילתן.

יישור שיניים "מהיר" הוא חלומם של כל המטופלים וכל הרופאים. הזזת שיניים היא תהליך ביולוגי הדורש ספיגת עצם במקום אליו זזה השן ובניית עצם במקום ממנו היא באה. תהליך זה לוקח זמן ויכול לארוך בין מספר חודשים למספר שנים- תלוי במידת התזוזה הנדרשת ובמבנה העצם. אצל מבוגרים העצם דחוסה יותר ותהליכי הבנייה והספיגה איטיים וממושכים יותר. לעיתים יש גם נסיגות חניכיים הגורמות לכך שתמיכת העצם לשיניים היא מועטה ויש לבצע את התנועה האורתודונטית בזהירות באיטיות מירבית תוך הקפדה על ביקורות תכופות אצל רופא השיניים ורופא החניכיים. יישור שיניים של שישה חודשים עד שנה נחשב לכל הדעות טיפול קצר ביותר וניתן לבצע אותו גם באמצעות סמכים שקופים, סמכים בלתי נראים או קשתיות שקופות למקרה שלא רוצים ללכת עם מכשיר נראה ממתכת. הקיבוע לטווח ארוך אינו קשור לאורך הטיפול והוא נובע מהצורך לשמור על התוצאה הסופית ומן הנטייה הקיימת של השיניים החותכות (בעיקר התחתונות) לזוז במהלך השנים (לעיצים מומלץ להשאיר את החוט לכל החיים ולא רק ל-10 שנים).
בשנים האחרונות נכנסו לשמוש חוטים ארוכי טווח וסמכים (ריבועים) בעלי חיכוך קטן ביותר- דבר המקצר משמעותית את אורך הטיפול וכן מקטין את כמות הביקורים הנחוצים אצל האורתודונט (פרקי הזמן בין הביקורות התארך מפעם בחודש לפעם בחודשיים בממוצע).

הסיבות העיקריות בהן שוקלים עיקרות שיניים הם:

1.אי ההתאמה חמורה בין גודל השיניים לבין גודל הלסתות, המתבטאת בצפיפות קשה מאוד בקשתות השיניים. השיניים לא מסודרות בשורה אחידה , "רוכבות" אחת על השניה, חלק מהשיניים אינן מסוגלות לבקוע .
2. כשהשיניים בולטות משמעותית החוצה, עקירת השיניים מאפשרת להזיזן לאחור ולהעמידן בזוית נכונה על הלסת, וכך להזיז את השפתיים לאחור, דבר שמשפר את יכולתן להיפגש ואת מראה הפנים.
3. מתאר הפנים בולט של המתרפא: כשהשפתיים בולטות וקשה להפגיש ביניהן, עקירות עשויות לעזור בפתרון בעיות אלו
4. גיל המתרפא: כאשר לא ניתן לנצל תהליכי גדילה לצורך יצירת מקום לשיניים. ככל שהגיל מבוגר יותר, האפשרות היחידה ליצור מקום היא עקירת שיניים.
האם לא חבל לעקור שיניים בריאות?
1. השיניים שעוקרים הן אמנם בריאות, אך עקירתן לעתים תורמת לבריאות כל מערכת הפה, כפי שיוסבר בסעיף הבא.
2. העקירה מהווה את האפשרות היחידה לשפר את מראה הפנים.
3. הרווחים של העקירות נסגרים לחלוטין, ומערכת השיניים מתפקדת ללא בעיות.
לסיכום:
מדובר בהחלטה מורכבת, רצוי להקשיב לכל מערכת השיקולים של האורתודונט, שעבר הכשרה יסודית העוזרת

אחד הטיפולים השכיחים כיום, בעיקר בקרב בני הנוער,הוא "יישור שיניים" או בשמו המקצועי, טיפול אורתודונטי. בטעות, נהוג לחשוב כי טיפולים אורתודונטים הם לצרכים אסתטיים בלבד. האמת היא שבמקרים רבים נובע הטיפול מצורך תפקודי של השיניים עקב סגירה לא תקינה, חוסר בקיעה של שיניים, צפיפות שיניים, סטייה של הלסת או "מנשך הפוך". העדר טיפול עלול לגרום לבעיות בטווח הרחוק שיתבטאו בכאבים במפרק הלסת, בעיות חניכיים, עששת ושחיקה מוגברת של השיניים עקב עומס לא שווה עליהן.

ביס פוספונטים הם חומרים אשר ניתנים לשימוש רפואי במקרים של אוסטאופורוזיס (דלדול עצם) מחלות סרטניות הקשורות בעצם ומחלות אחרות.

התרופה הנפוצה ביותר בשמוש ממשפחת הביס פוספונטים היא Alendronate או בשמה המסחרי Fosamax.תרופה זו מצוינת בעיכוב בספיגת העצם, משפרת מחלת חניכיים במידה רבה, אולם מעכבת ריפוי של עצם. ישנם מספר מועט מאד של פרסומים בספרות על טיפול אורתודונטי באנשים אשר מטופלים בביספוספונטים דרך הפה.

התוויות הטיפול הינן:

יש לברר עם המתרפא היסטוריה רפואית מלאה·

יש לתכנן את מטרות הטיפול האורתודונטי ולהימנע מטיפולים ארוכים מאד וקשים מאד

יש להסביר את מטרות הטיפול למתרפא

יש להביא בחשבון שתנועת השיניים בטיפול האורתודונטי תהיה איטית יותר מהנורמה

יש להימנע ממכשירים אשר יוצרים לחץ על הרקמה הרכה ( לחיים חניכיים וכו).

במקרים של לקיחת ביס פוספונטים דרך הוריד:

להוועץ עם הרופא המטפל

יש להמנע מפרוצדורות חודרניות

יש לבצע טיפולים קצרי טווח

יש לעקוב אחר המתרפא ולהיות עירניים לגבי התפתחות פצעים בפה

עקרונית ניתן לטפל באורתודונטיה במבוגרים בכל גיל – והמגבלות היחידות הן מצבו הבריאותי של המטופל (ויכולתו לשיתוף פעולה), והמצב הבריאותי של השיניים (לא


ניתן למשל לטפל בפה שסובל מדלקות חניכיים, ויש לטפל קודם כל בדלקת). ניתן לטפל גם בנשים הרות – אולם אז, בגלל רגישות החניכיים בהריון, יש צורך בשמירה קפדנית במיוחד על היגיינת הפה.
לטיפול באנשים מבוגרים, שלא כמו בילדים, יש בכל זאת מגבלות מסוימות. אצל מבוגרים ניתן להפעיל פחות לחץ על השיניים, משום שצריך להיזהר יותר מפני פגיעה בעצם שבה תקועות השיניים.
אצל ילדים העצם בונה את עצמה ללא הפסק (וזו גם הסיבה ששברים בגפיים אצל ילדים מתרפאים בקלות רבה יותר) בעוד שאצל מבוגרים מסת העצם צפופה פחות, ולכן יש להיזהר מהפעלת לחץ חזק, שיגרום לעצם להיפגע ולשיניים ללכת לאיבוד..

מגבלה נוספת בטיפול במבוגרים היא שאצל ילדים אפשר ליישר גם לסת בולטת ו"להכניס" אותה פנימה ע"י משיכת שיניים. אצל מבוגר, ניתן לכל היותר להכניס פנימה את השיניים כדי לשפר את המראה, אולם אם הלסת בולטת מאוד, רק ניתוח "פלסטי" שבו מוזזות הלסתות יעזור.

לא מדובר במגבלות משמעותית: כשהשיניים בורחות החוצה, רכס השיניים, הממוקם על עצם הלסת, "רץ" איתן. לכן, אם אנחנו מחזירים את השיניים פנימה, גם רכס השיניים יחזור פנימה והתוצאה תהיה אסתטית יותר. לפעמים, כשמעוניינים לעשות למטופל שיקום פה ותותבת, מתחילים ראשית ביישור שיניים כדי להחזיר את רכס השיניים למקומו למרות שיודעים שבתום הטיפול לא יישארו שיניים בפה.
דווקא הסתימות, הכתרים ושאר התוספות שאספנו במשך השנים לא אמורים להפריע ליישור השניים, והם אפילו יכולים לעזור. אם קיים שיקום בפה, כמו כתרים או תותבות, לפעמים ישתמשו בהם כעוגן אורתודונטי שאליו מושכים שיניים או ממנו דוחפים אותן.

התינוקות הנולדים עם השסע, מטופלים במספר יחידות לטיפול במומים מולדים, במספר מרכזים רפואיים הפזורים על פני כל הארץ. הטיפול הינו אינדיבידואלי לכל תינוק, בהתאם לסוג השסע איתו הוא נולד.

בתינוקות שנולדים רק עם שסע של השפה (תופעה יחסית נדירה ובדרגות חומרה שונות) קיימת בעייה פסיכולוגית של ההורים כיצד הם מתמודדים נפשית עם קבלת תינוק כזה.

בהמשך גדילתו, תהיה קיימת כמובן בעייה אסתטית ופסיכולוגית לילד עצמו, תלוי במידה רבה בחומרת השסע ובאיכות ומידת ההצלחה של הניתוח הפלסטי לתיקון (סגירת) השסע. לרוב הגדול של הילדים בקבוצה זו לא תהיה קיימת בעייה אורתודונטית או בעייה הקשורה עם הדיבור והשמיעה.

ילדים שנולדים עם שסע של החך בלבד (בדרגות חומרה שונות) מציגים בעייה מיידית כיצד להאכיל אותם. עקב קיום השסע בחך, הם לא מסוגלים ליצור תת-לחץ בחלל הפה, ועל כן הם לא מסוגלים לרוב לינוק משדי האם. במרכזים רבים, בהם ישנה גישה לטיפול אורתודונטי, מנסים לעזור בהאכלה של התינוק ע"י הכנת פלטה מיוחדת להאכלה (obturator) עד לניתוח סגירת שסע החך. תוך תקופה זו, עקב המשך גדילתו, יש צורך להחליף את הפלטה פעם או פעמיים.

בנוסף, ילדים אלו חייבים להיות במעקב/בדיקות וטיפולים של שמיעה והדרכה בדיבור, כי ברבים מילדים אלו יש ירידה בשמיעה וקיימת בעייה של דיבור מאנפף (דיבור נזלי – דיבור כאילו דרך האף).

הילדים שנולדים עם שסע של השפה, העצם המכתשית (עליה בוקעות בהמשך השיניים העליונות) ושסע של החך (שבמיעוט מהמקרים לא קיים). רוב הילדים בקבוצה זו סובלים גם מעיוות של הנחיריים. בקבוצה זו, בשלב שמיד לאחר הלידה, יש להכין פלטה להאכלה עג לשלב ניתוחי, על מנת לקרב ולסדר את הסגמנטים השסועים לקשת יותר מסודרת, על מנת להקל על המנתח הפלסטי בביצוע ניתוח סגירת שסע החך. בעזרת תוספת לאותה הפלטה מבוצע גם טיפול לעיצוב הנחיר (nasal moulding).

ילדים אלו בהמשך חייבים לעבור את הניתוחים של סגירת שסע השפה ובהמשך שסע החך (אם היה שסע בחך) וכמו כן חייבים להיות במעקב/בדיקות וטיפולים של שמיעה והדרכה בדיבור, כי ברבים מילדים אלו יש ירידה בשמיעה וקיימת בעייה של דיבור מאנפף.

השיניים באזור השסע, במקרים רבים, הצורה המורפולוגית שלהן הינה פגומה ולרוב גם המבנה שלהן ועמדתן לקוים ולעיתים חייבים לעבור ניתוח להשתלת עצם ברכס השיניים המפוצל, כדי לייצב את קשת השיניים ולאפשר בקיעה תקינה יותר של השיניים הסמוכות.

במקרים היותר קשים, כפי שגם צויין לעיל, ישנה גם השפעה שלילית על גדילת הלסתות, ילדים אלו חייבים לעבור לעתים שלב שלישי של טיפול אורתודונטי כהכנה לטיפול של "מתיחת עצם הלסת" (distraction osteogenesis) ן/או ניתוח של הלסתות, להשגת יחסי סגר תקינים, תיפקוד תקין יותר והשגת והרמוניה תקינה יותר של הפנים.

בילדים שאובחן אצלם גם חוסר מולד של שיניים, בסיום הטיפולים האורתודונטיים, יש צורך גם בטיפול שיקומי של שיניהם, בעזרת שתלים או גשרים, כמקובל ברפואת שיניים משקמת, על מנת לאפשר להם תיפקוד תקין, עד כמה שהדבר אפשרי, של מערכת הלעיסה, כולל דיבור תקין.